שרה ברוקנר ריזנבך

בלוג זה הוקם על סמך ראיוננו עם שרה ריזנבך על מנת להנציח את סיפורה המרגש

שנות ילדות

שרה ברוקנר נולדה בסוסנוביץ', פולין ב-31 לינואר 1925 לבית דתי-ציוני. הוריה היו אשר ומרים ברוקנר. שרה הייתה בת הזקונים מתוך ששה אחים ואחיות: חיה, חיים, שמואל, יעקב ואליעזר. היו לה שתי אחיות גדולות מאשתו הראשונה של אביה (אחותה של אמה) שנפטרה בגיל צעיר: רחל וחנה.

שרה למדה את האלף-בית העברי לפני האלפא-בית הפולני בזכות ארבעת אחיה הגדולים אשר למדו בחדר אחר הצהריים. שרה למדה בבית ספר פולני במשך היום כאשר היא מוקפת באנטישמיות, אך לא הספיקה ללמוד בתיכון, שכן אז פרצה המלחמה.

שרה נזכרת בסיפוק עד היום במקרה שהיה בבית הספר היסודי הפולני שלה: המורה ערכה מבחן בדקדוק פולני וביקשה מכמה תלמידים להקריא את חיבורם. המורה ביקשה משרה להקריא את חיבורה, שאותו קראה ללא שגיאות. אחר כך ביקשה מכמה תלמידות פולניות להקריא את חיבורן. שרה זוכרת עד היום בעונג ובגאווה שהמורה סטרה לעצמה על הלחי מתוך זעזוע ואמרה: "אני מצטערת (="לדאבוני" בפולנית צחה) אבל איך אתם לא מתביישים ששתי היהודיות האלו לא עשו אף שגיאה בחיבור ואתן עשיתן כל כך הרבה שגיאות!" (הרי יהודים היו דבר נחות).

שרה זוכרת עד היום בעונג ובגאווה שהמורה סטרה לעצמה על הלחי מתוך זעזוע ואמרה: "אני מצטערת אבל איך אתם לא מתביישים ששתי היהודיות האלו לא עשו אף שגיאה בחיבור ואתן עשיתן כל כך הרבה שגיאות!"

שרה למדה בילדותה עברית ואנגלית כחלק מהכנתה לעלייה ארצה. משפחתה הייתה מאוד ציונית והם האמינו שמקומם בארץ.

בין השנים 1935 ל-1936, שלושת אחיה הבכורים של שרה (חיה, חיים ושמואל) עלו לא"י. שרה מספרת שאחד מהשכנים התנגד לכך שאביה עודד את אחיה של שרה לעלות ארצה: "עליך לא הייתי מאמין! אתה דוחק את הקץ". בתור דתי חסידי, הוא לא סבר שיש לשלוח את הילדים לארץ לפני ביאת המשיח. אחרי פרוץ המלחמה, שרה הייתה שומעת את הוריה מתלחשים בלילה (כאשר חשבו שהיא ישנה) באומרם ש"לפחות הצלנו 3 ילדים".

אחיה הבכורים של שרה היו בתנועת הנוער "המזרחי" (תנועה דתית-ציונית). הם הוכשרו להקמת משק חקלאי בא"י במסגרת הפעילות המרכזית של התנועה: "הכשרה ועלייה".

שרה נזכרת שבילדותה אהבה לשחק איקס-עיגול ולקפוץ על חבל לבד ובקבוצה. בל"ג בעומר, הילדים היהודים היו נוהגים לעשות מדורה ליד הנהר, אך בד"כ היו חוזרים מוכים מהפולנים האנטישמים...

"לפחות הצלנו 3 ילדים"

פרוץ המלחמה

ביום שישי, ה-1 לספטמבר, 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה. שרה ברוקנר הייתה בסה"כ בת 14.

היא זוכרת שאמה אמרה לה לקחת את האופניים שלה לבית המרקחת כדי לקנות כדורים נגד כאב ראש כי "אולי תפרוץ מלחמה...".

שרה נזכרת שכאשר נסעה ברחוב הייתה לה הרגשה מוזרה שמשהו לא בסדר כי הרחוב היה דליל באנשים וביום שישי הוא בד"כ הומה, וכאשר הגיעה לבית המרקחת הוא היה סגור.

בעוד היא מסתובבת כדי לנסות להבין מה מתרחש, היא שמעה פתאום בום גדול ואז ראתה אופנועי סירה מגיעים מהמערב—הגיעו הגרמנים במדים אשר הובלו ע"י משת"פים פולניים!

שרה עזבה את האופניים ורצה לבית יהודי שהכירה בסביבה. פתחו לה את הדלת ואז היא ודיירי הבית ברחו למרתף של הבית כדי להתחבא.

המשת"פים הפולניים אשר הכירו את הסביבה הובילו את הגרמנים לרובע היהודי בסוסנוביץ'. הם צעקו לגברים לצאת החוצה ("Men Raus") ואז לקחו אותם לנהר הקרוב וירו בהם...

למחרת, השכם בבוקר, שרה זחלה הביתה. לשמחתה, כל בני משפחתה היום שם. הם שמחו לראותה כי כבר חשבו שהיא "גמורה". כנראה שהיה להם מזל כי הם גרו בחוצות העיר. כך עבר היום הראשון של המלחמה.

כל יום תלו הגרמנים גזירה חדשה על פלקט אדום בגרמנית ובפולנית. היהודים נדחקו לשוליים ובין היתר, הוטל עוצר משמונה בערב.

שרה נזכרת במרירות שבהתחלה הזקנים אשר זכרו את מלחמת העולם הראשונה היו בטוחים שיהיה בסדר כי אחרי הכל הגרמנים היו יותר אנושיים מהרוסיים—זהו עם אינטליגנטי ולא חיות פראיות כמו הרוסיים.

הם עוד לא ידעו מה צפוי להם..

שרה נוצלה לעבודות שדרשו מבנה גוף רזה, קל משקל, דקיק וזריז. שלחו אותה לגן ירק, שם בנו הגרמנים חממות (בגלל החורף הקשה) ותפקידה היה לטפס ולהדביק מסגרות עץ וזכוכית ומֵרֶק. נערות צעירות היו אידיאליות עבור עבודה זו משום שגברים מגושמים היו עלולים לשבור או להפיל את הזכוכית.

הגרמנים הוציאו את היהודים מן הדירות היפות שלהם והעבירו אותם לשכונות עוני מחוץ לעיר אשר הפכו להיות גטו סוסנוביץ'. התנאים בגטו היו קשים: היה צפוף; לא היו שירותים; בקושי היה מים- כל יום היה צריך להוציא מים מהבאר. בחורף היה צריך להפשיר מים כי הכל קפא.

הגרמנים גירשו את היהודים מבתיהם גם כדי לרכוש את אהדת הפולנים: הם נתנו להם את הדירות היפות של היהודים..

החיים בגטו היו מוגבלים. כל שני וחמישי נערך מצוד בד"כ בלילות , בעיקר אחר גברים, לשילוח למחנות עבודה. מאוחר יותר, גם לחיסול...

כעבור פחות משנה, שרה נשלחה למחנה העבודה גלייביץ'. הוריה ואחיותיה הגדולות רחל וחנה נשארו בגטו. רחל, האחות הבכורה, הייתה נשואה לדוד בלוך והיו להם שלושה ילדים. חנה נישאה לבן דודה חיים ברוקנר וגם להם היו שלושה ילדים. שני אחיה הגדולים של שרה, יעקב ואליעזר, נשלחו למחנות עבודה שונים (יעקב נשלח לברגן-בלזן)1

חנה וחיים ברוקנר ושלושת ילדיהם (+ העוזרת). חיים ברוקנר היה פצוע

בתה של חנה

מחנה העבודה גלייביץ' והפיכתו למחנה ריכוז

במחנה העבודה גלייביץ', ייצרו גומי סינתטי לטנקים ומטוסים ותחמושת. העבודה הייתה קשה ומפרכת בטמפ' גבוהה מאוד במשך 12 שעות ביממה. לפני המלחמה, נהגו להביא אפריקאים שיעבדו במפעלים כאלו כי האמינו שרק הם יכולים לעמוד בחום. בזמן המלחמה, נתנו לילדות קטנות ועדינות לעבוד שם.

שרה נדרשה להיות מאוד אחראית ולעבוד בדייקנות. העובדים עבדו 6 ימים בשבוע. העבודה במפעל הייתה מאוד מלכלכת ("המון פיח")ולכן ביום השביעי הבנות התקלחו בתוך דלי עם משחה שכיום משמשת צַבַעִים. הן רחצו אחת את השנייה.

לאחר כמה חודשים, המחנה נהפך למחנה ריכוז. גלייביץ' היה לאחד ממחנות המשנה של אושוויץ-בירקנאו. שרה זוכרת שלאחר משמרת לילה במפעל לתחמושת, האוקראינים לקחו אותן לצריף נטוש, הפשיטו אותן, גילחו את כל גופן, וזרקו להם תחתונים, גופיה, ומדי פסים (גזלו מהם צלם אנוש) וכל זאת תוך השפלה איומה. האוקראינים שעשו זאת היו יושבי המחנה בעצמם, אך הם נהנו מעבודה נוראה זו. אז, גם צרבו את המספר על זרועם.

בגלייביץ', ההשכמה הייתה מוקדמת—בד"כ ב-5 בבוקר. היה מסדר אכזרי כל בוקר אשר היה מלווה בצעקות ומכות כי תמיד מישהו היה חסר (מתו במשך הלילה). שרה מוסיפה בציניות: "אהבו אותנו. בדקו שלא הלכנו לאיבוד".

"אני לא יודעת מה החזיק אותנו"

שרה מספרת שבסלקציות היא הייתה צריכה להעמיד פנים שהיא יותר מבוגרת וחזקה כדי להינצל מהשמדה. זה היווה ניגוד מוחלט לילדותה בתור בת הזקונים המפונקת.

היהודים כינו את דוד המים "זיעה של כושי" כי המים היו מלוכלכים (ההומור עזר להם להתמודד). במחנה, היהודים גוועו ברעב משום שקיבלו רק 100 גרם לחם ליום וקצת מרק עם ירקות. בתור למרק, השתדלו לחכות לסוף התור כדי לקבל מרק יותר סמיך, אבל תמיד היה סיכוי שהמרק ייגמר.

במהלך עבודתה, נשפך עליה עודף הזפת (שהיה צריך להוציא). היא נכוותה מהזפת הרותחת, אך לא הלכה לחדר החולים לקבל טיפול כי פחדה שיקבעו כי איננה כשירה לעבודה..

היא נכוותה מהזפת הרותחת, אך לא הלכה לחדר החולים לקבל טיפול כי פחדה שיקבעו כי איננה כשירה לעבודה...

תחילה, שרה יכלה לשלוח גלויות להוריה אחת לשבוע בגרמנית אשר היו בגטו סוסנוביץ'. לפעמים, הפועלים הפולנים זרקו להם חתיכות עיתונים מאחורי הגדר. במחנה, שרה שמעה על חיסול הגטו (הפולנים צעקו להם מהגדר) אשר התרחש ב-9 באב 1943...אחיותיה הגדולות ומשפחותיהן ניספו כשנה לפני כן.

במחנה, לתחושותיה של שרה היו עליות ומורדות. לפעמים, הייתה תקווה שישתחררו והיא תשרוד את הסיוט ולפעמים הייאוש גבר עליה. הגרמנים היכו את האסירים.

שרה ראתה כמה בנות קופצות אל מותן מהקומה השלישית. היא זוכרת אחת מהן—קטנטונת חמודה בשם בלה

בנוסף, היו כאלה שחישמלו את עצמם בגדר החשמלית. הממונים הישירים על הנשים היו בעצם "נשים א-כ-ז-ר-י-ו-ת". האוקראינים גם כן היו שותפים לזוועות.

חבוי בין הרוע הנאצי, היה "מלאך" אחד מבין האחראים הגרמנים בשם ארנולד לרקה. כאשר שרה עבדה במפעל הגומי הסינתטי במשך מספר שנים, לרקה היה עובר כל שעה לבדוק את הטמפרטורה והדוח"ות שהבנות העובדות כתבו. הוא היה מזהיר אותן כשבאים הממונים הגרמנים האחרים. כשאלה היו מגיעים, היה צועק עליהן תוך קריצת עין. כאשר שמעו על חיסול הגטו ושרה הבינה שמשפחתה איננה, לרקה אמר לה לא לאבד תקווה: "איבדת תקווה, איבדת הכל". שרה מאמינה כי הוא ראוי להיות חסיד אומות עולם, אך הוא לא אותר לאחר המלחמה. היא מניחה שהוא נהרג בידי הנאצים.

חבוי בין הרוע הנאצי, היה "מלאך" אחד בשם ארנולד לרקה

צעדת המוות (18.1.45—סוף אפריל 1945)

לקראת סוף המלחמה, כשבעלות הברית התקרבו בצעדי ענק ותבוסת הגרמנים הייתה ברורה, הגרמנים הרסו את המחנות כדי להעלים את מעשיהם והוליכו את היהודים לגרמניה על מנת שיעזרו למאמץ המלחמתי

תוך כדי הריגת כל החלשים במה שכונה "צעדת המוות".

כאשר נשמעו ההדים של תותחי הצבא הסובייטי, שרה ראתה את הפחד בעיני הגרמנים, ובעצמה שמחה מאוד.

הצעדה התחילה בקור המקפיא והשלג של ינואר, מה שגרם למותם של רבים. מכעיסה את שרה העובדה ששחרורם התעכב ב-4 חודשים והמונים מתו בגלל "האידיוטים האלה".

שרה מספרת שהגרמנים העסיקו את היהודים במהלך הצעדה בעבודות מזדמנות שונות: למשל, הוטל עליהם ליישר את שדות התעופה שבנות הברית הרסו במהלך המלחמה.

שרה מצאה שהקטע "צעדת המוות" מאת זלמן גיטלר מבטא היטב את רגשותיה וחוויותיה מצעדת המוות.

היא זוכרת שמדי פעם נתנו להם לישון במחנה נטוש והעבירו אותם לחדרי מקלחת היכן שציפו שיזרום גז, אך למעשה זרמו מים קרים..הם לא קיבלו מגבת כמובן.

שרה נזכרת בצער רב בורה וייס, צעירה הונגריה בת 17, בת יחידה לזוג רופאים אמידים (ולכן גם מפונקת). היא הייתה שחרחורת עדינה אשר הגיעה לא מזמן למחנה (הונגריה הסגירה יהודים יותר מאוחר) וכשהשומר פתח את השער כדי שייצאו לצעדה, היא קראה "לא בא לי" בהונגרית ונורתה. שרה זוכרת כתם אחד אדום על השלג הלבן. היא הזדעזעה מכך קשות, למרות שלאחר מכן היא ראתה אנשים רבים מתמוטטים או נורים בצעדה והוכרחה לשים את גופותיהם על מריצות ולהוציאם.

שרה זוכרת כתם אחד אדום על השלג הלבן

היא מסבירה שהחוויות הקשות רודפות אותה והיא נאלצת "לשחק אותה" שהכל בסדר למרות הכאב. שרה מאוד התרגשה כאשר נכדתה יעל הנציחה את ורה וייס בביקורה ביד ושם ע"י מילוי דף עד (הרי היא הייתה בת יחידה—אין לה שום שריד, שום זכר). שרה הופתעה לטובה מכך שהדור הצעיר באמת לוקח את הנושא ברצינות שכזאת.

שרה מאוד התרגשה כאשר נכדתה יעל הנציחה את ורה וייס, הרי היא הייתה בת יחידה—אין לה שום שריד, שום זכר

שרה נזכרת ברגש שבמהלך הצעדה האיומה, באמצע כל השלג והקור, אשה אחת בשם בלומה (מבית דתי) אמרה כאשר הם היו תחת כיפת השמים: "לפי חשבוני, הערב ליל הסדר". ככה, בלי שום לוח שנה, בלי יומן ובאמצע כל הסבל, בלומה נזכרה ביציאת מצרים—הישועה הגדולה של היהודים לפני שנים רבות.

"לפי חשבוני, הערב ליל הסדר"

ככה, בלי שום לוח שנה, בלי שום יומן ובאמצע כל הסבל

עד היום, שרה נזכרת בבלומה בכל ליל סדר כאשר ניניה שואלים את הקושיות.

שרה ונינה איתי עם ההגדה בליל הסדר. ברגע זה שרה נזכרת בבלומה

סיום המלחמה

הרוסים היו כבר מאוד קרובים כאשר אחרוני השומרים הגרמנים ברחו ונטשו את היהודים בקרחת יער צפונית לברלין.

שרה הייתה חופשייה לראשונה מזה 6 שנים! איזו הקלה היא חשה!

היא הייתה מאוד חלשה. היא שקלה בסה"כ 28 ק"ג והייתה חולה.

"אחרי השחרור היא שקלה בסה"כ 28 ק"ג"

היא זוכרת שהיא ועוד 5 בנות התחילו לנדוד וראו מדורה קטנה ומסביבה ישבו פולנים (כי הרי הגרמנים גייסו גם פולנים לעבודה, אם כי תחת משטר הרבה פחות נוקשה—הם לא היו במחנות סגורים). כשראו אותן, קראו: "תיראו איזה עבודה היטלר עשה אם הם עוד פה". ככה הם דיברו על "השלדים" שהן היו (אף על פי כן, היה אחד שהשתיק את האחרים ואמר להן להתקרב). גם כששרה התאוששה קצת מהמלחמה וחזרה לעיר מוצאה בפולין, גישה דומה חיכתה לה שם.

"תיראו איזו עבודה היטלר עשה אם הם עוד פה"

שרה מסבירה שלאחר המלחמה, "ארבעת הגדולים" (ארה"ב, רוסיה, צרפת ובריטניה) ישבו בדרום גרמניה ודנו בחלוקת גרמניה ביניהם. הרוסים, אשר פיגרו אחר הגרמנים מבחינה טכנולוגית, ועדיין לא סיכמו את פרטי החלוקה, ביקשו להעביר כמה שיותר טכנולוגיה גרמנית לרוסיה, ולכן פירקו מפעלים שלמים והעבירו אותם לרוסיה. לכן, הם העסיקו את היהודים המשוחררים במפעלים אלו. הם אמרו להם: "שש שנים עבדתם עבור הגרמנים, בואו תעבדו פה." הרוסים העסיקו את שרה ואת ארבעת חברותיה במפעל של הגומי הסינתטי. הם נתנו להם בית גרמני נטוש ואוכל מהמטבח הצבאי, וכך הן עזרו בפירוק המפעלים, אריזת החלקים ושליחתם מזרחה.

אולם, הרוסים התייחסו אל הבנות רע. שרה הייתה עדה למקרה בו הרוסים חטפו כמה נשים גרמניות, אנסו אותן אחת אחת, ואז ירו בהן.

כל ערב, שרה וחברותיה חסמו את הדלת כי הן שמעו את החיילים הרוסיים נוקשים על דלתן ופחדו מהתנפלויותיהם. היא התפלאה איך אפשר לחשוק בבנות כאלו כחושות.

לילה אחד, דפק על דלתן חייל רוסי "נמוך כזה, ג'ינג'י עם זקן" אשר היה יותר מבוגר—בן כ-40—אשר פנה אליהן ביידיש: "ילדות, ילדות אל תפחדו, אני בלילה אסתובב פה ואשמור עליכן"—הוא ידע שהן מפחדות. חייל זה היה הספר של הגדוד והוא התיידד אתן בזמן שהן שהו שם. הוא היה מגיע מדי פעם ושופך את לבו: סיפר להן על אשתו ובנותיו אשר בסטלינגרד (אחת החזיתות)—והוא לא ידע מה עלה בגורלן. הוא ביקש מהן לא לדבר אתו ביידיש בנוכחות חיילים אחרים כדי שלא ידעו שהוא יהודי. אז שרה התפכחה מאשליית האידיאלים של הקומוניזם על שוויון בין כולם.

אחרי המלחמה: מפולין לבלגיה ועד צרפת

לאחר המלחמה, שרה חזרה לעיר מוצאה סוסנוביץ' כדי למצוא את אחיה. רוב העיירה נשארה עומדת על כנה. כשהגיעה, כאמור, היו צפויות לשרה קריאות גנאי אנטישמיות.

בפולין, התארגנה קהילה יהודית במרתף. כל אחד הציג את עצמו ולאן מועדות פניו. שם נודע לשרה שאחיה אליעזר חיפש אותה, אך נאמר לו שהיא קפצה מהרכבת אל מותה (היא אכן ניסתה לקפוץ, אך ברגע האחרון משכוה פנימה). נאמר לה שאחיה בבלגיה, והיא החליטה לנסוע אליו.

בדרכה לבלגיה, שרה עברה במחנה ברגן-בלזן וגילתה שאחיה יעקב נשלח משם לשוודיה יחד עם קבוצת חולים ע"י הצלב האדום לאחר המלחמה. שרה נסעה לנמל הצפוני בגרמניה ליבק כדי לעלות על אניה לשוודיה, אך גירשו אותה במכות כי לא היה עליה כסף או דרכון או תעודה מזהה. היא עשתה זאת כי היא רצתה להגיע לאחיה. לא היה לה מה להפסיד .

לאחר מכן, שרה חזרה לברגן בלזן ושם שהתה ביום כיפור, 1945.

"את יום כיפור ההוא ב-1945 בברגן בלזן באולם הקולנוע של הס.ס. לעולם לא אשכח", מספרת שרה. "תפילת הקדיש נמשכה שעות כי כולנו אמרנו קדיש. הרב שניהל את התפילה היה יהודי אנגלי שהיה רב צבאי של הבריטים. אותו רב ראשי כעבור חצי שנה חיתן אותי עם בעלי".

שרה המשיכה מערבה לכיוון הגבול הבלגי, שם היו הבריטים. הם התירו לה לעבור רק משום שאמרה להם שהיא ילידת בלגיה. היא עלתה על חשמלית לבריסל (שם נאמר לה שאחיה נמצא). היא שמעה יידיש ברחוב וגילתה שהפליטים נפגשים במועדון בפלאץ דארופ אשר היה במרתף כלשהו. שרה הציגה את עצמה כאחות של אליעזר, והסובבים קראו: "הו את חיה!" והפגישו אותו עמה. איזו שמחה גדולה הייתה זו עבורה. זה היה בערך בנובמבר 1945.

שרה התנדבה קצת ואליעזר התחיל לעבוד ברפדות (הוא רצה לרכוש מקצוע לקראת העלייה לארץ) כדי לפרנס אותם. הם לא רצו ללכת לג'וינט כדי לבקש עזרה כספית ("כאלה אנחנו, נו...") או להצטרף לתנועה היהודית "בונד" כי היא הייתה אנטי-ציונית.

אליעזר סיפר לשרה על חייל בריגדה שהיה שם אשר הכיר את אחותם חיה אשר גרה במגדיאל בא"י. בחנוכה, 1945 , חיילי הבריגדה הזמינו אותם למסיבת חנוכה, ושם פגשה שרה את אותו חייל—בעלה לעתיד!!1

יום לפני ערב ליל הסדר 1946, שבעה חודשים לאחר שהרב ברודי נשא את תפילת הקדיש ביום כיפור בברגן בלזן, הוא חיתן את שרה ברוקנר עם יהושע ריזנבך בבית הכנסת העתיק באנטוורפן. יהושע ריזנבך היה חבר אצ"ל, יליד כפ"ס אשר הגיע לבלגיה במסגרת שירותו בבריגדה היהודית. שרה נזכרת ששמעה את הסירים שנטבלים בחצר במים רותחים כדי להכשירם לפסח.

שרה ויהושע ריזנבך. התמונה מצולמת בבריסל, בלגיה

שרה תמיד ידעה שבכוונתה לעלות לארץ. זה היה טבעי עבורה—הרי היא באה מבית ציוני ושלושה מאחיה עלו כבר ארצה. הבריגדה ריכזה את היהודים בקבוצות בחשאי כדי להעלותם לארץ מבלי שהבריטים ידעו. הם היו במחנה וחיכו לעלייה ב'. הבריגדה החלה בהעברתם למרסיי, צרפת. שרה זוכרת שליל הסדר היה ביער קפלנבוש שעל גבול הולנד-בלגיה. היא נזכרת שהיא השתכרה קצת ושרה את הקושיות. זה היה נחמד אחרי כ"כ הרבה שנים שלא חגגה. אחרי הכל היא הייתה נשואה טרייה ובעלה חזר לא"י עם הגדוד.

הקבוצה שהתה בארמון עם חצר שהבלגים החרימו ממשתפי פעולה של הגרמנים (קוויזלינג) ושהושכר ע"י הסוכנות היהודית.

כעבור חודש חודשיים, השטח היה פנוי והקבוצה הועברה לכיוון מרסיי במשאיות צבאיות של האנגלים.

הקבוצה עוכבה בעיירה ליד מרסיי למשך כמה חודשים בגלל שהלשינו עליהם.

לבסוף, הגיעו שרה ואליעזר למרסיי עם הקבוצה למרסיי, צרפת. הם התגוררו שם במשך כ-3 חודשים עד לעלייה. שרה התנדבה בבית יתומים יהודיים אשר היו בהם ילדים בני 5 ו-6 שניצלו במלחמה בזכות העובדה שהוריהם החביאו אותם במנזרים. במרסיי, היהודים ערכו תרגילי הכנה לקראת העלייה כל לילה ולמדו גם עברית. לבסוף, ביולי 1946, בגיל 21, שרה ריזנבך עלתה ארצה.

העלייה ארצה

ביולי 1946, שרה ואליעזר עלו על ספינת המעפילים "ביריה"—ספינת דייגים טורקית קטנטונת שבה חלק מהמעפילים ישבו עם הרגליים במים. היו על הספינה כמה מאות מעפילים. מפקד הספינה היה בצלאל דרורי, חבר בפלי"מ. הוא התגורר ברחוב מכבי ברעננה. שרה זוכרת בגיחוך שבמהלך ההפלגה, ילקוטה המלא בפריטים יקרים ללבה שקנתה במרסיי נפל למים לאכזבתה.

בהתקרבם לחופי הארץ, הבריטים תפסו אותם והם נשלחו למחנה העצורים בעתלית. אולם שרה מעולם לא הגיעה לעתלית. בעלה הגיע לנמל והראה לבריטים את תעודת נישואיהם אך שרה לא רצתה לרדת בלי אחיה אליעזר. בעלה של שרה יהושע וחברו יעצו לאליעזר לקחת סיגריה והפנו אותו לשומר שידעו שאינו מעשן כדי לבקש אש בערבית. כמובן שלשומר לא היה אש אז אליעזר פשוט יצא החוצה "לחפש אש"... כעת, כשאליעזר כבר משוחרר שרה גם הסכימה לרדת מהאניה. שרה ואחיה הלכו למשרדי היישוב בנמל חיפה, קיבלו חיסונים ורוססו נגד מחלות.

מסמך של מח' הבריאות פלסטינה המעיד על החיסונים ששרה קיבלה עם הגעתה לארץ

אח"כ נסעו למגדיאל (כיום הוד השרון) ופגשו סוף סוף את אחותה חיה. ההתרגשות הייתה רבה: "שתינו בכינו, לא היה אפשר להוציא מילה"...זה היה ביולי 1946, כשנה לאחר סיום המלחמה.

"שתינו בכינו. לא היה אפשר להוציא מילה"

כעבור שנה מעלייתה של שרה ארצה, אחיה יעקב עלה ארצה גם כן משוודיה..

החיים בישראל

מיד עם העלייה שרה עברה לגור ברעננה עם בעלה (הוא כבר עבד כאן). הם גרו תחילה ברח' חנקין בצריפון של חדר אחד עם מטבח , מקלחון ושירותים. הם חלקו צריפון זה עם עוד שתי משפחות: מש' לבני ומש' בוניס.

בעלה יהושע עזר לשרה להתחיל בחיים חדשים. היא עבדה בחנות ההלבשה "הולנדר" במשך כ- 16 שנה (איפה שנמצא עד לא מזמן הבית של פיסטוק).

בהתחלה שרה הסתירה את היותה ניצולת שואה משום שהיחס פה היה מאכזב. היא הרגישה שעליה להצטדק בקרב בני עמה.

שרה התנדבה במשא"ז וניהלה תחנה לבדיקת השד במסגרת המלחמה נגד הסרטן. כיום היא נהנית לשחק ברידג'.

הקמת המדינה

ב-1948, עם הקמת המדינה, שרה חגגה כמובן ביחד עם כל ישראל. היא בכתה משמחה. היא מספרת שכולם יצאו לרחובות וחגגו. הייתה לה תינוקת. היא הייתה בהריון. היא הייתה מאושרת! בעלה יהושע נלחם במלחמת העצמאות למען הקמת המדינה.

שרה ומשפחתה

שרה התחתנה עם בעלה, יהושע ריזנבך, באפריל 1946. יהושע היה יליד כפ"ס. הוא עבד ברפת בכפ"ס בצעירותו והצטרף לאצ"ל, ואף ישב בכלא הבריטי. ב-1939, הוא אף הספיק לנסוע להונגריה והתחתן פיקטיבית עם בחורה על מנת להביאה ארצה. בתקופת המלחמה, הוא אף התגייס לצבא האנגלי ושירת בבריגדה היהודית, שבמסגרתה הגיע לבלגיה ושם פגש את שרה. בנוסף, הוא נלחם במלחמת העצמאות. יהושע נפטר לפני כ-22 שנה.

שרה ויהושע שלושה ילדים: מרים (מהנדסת חשמל), כרמלה (פסיכולוגית) ואשר (מנהל חשבונות)—על שם אביה.

לשרה ויהושע יש 7 נכדים: יעל, עינת, גיא, איתי, רועי, שלומית וטל

משמאל: גיא, איתי, שלומית, טל ורועי

רועי, טל ועינת

לשרה יש אף 3 נינים (ילדיה של יעל): איתי, אופיר ונעמה.

יעל ושני ילדיה: איתי ואופיר

סוסנוביץ' SOSNOWIEC

Sosnowiec Poland
סוסנוביץ סוסנוביץ ממוקמת בדרום מערב פולין באזור זגלמביה. ערב המלחמה מנתה הקהילה היהודית במקום כ- 28,000 נפש.בספטמבר 1939 נכבשה העיר על ידי הנאצים ותושביה היהודים הפכו מטרה לפגיעות ולהתנכלויות. בית הכנסת הגדול נשרף, גזרות כלכליות והגבלות נחתו עליהם, נוסף על האלימות הפיזית שהופעלה נגדם.בימי הכיבוש הראשונים מונה משה מרין לראש היודנראט, ובתחילת 1940 הוקם בראשותו מרכז יודנראטים שהיה אחראי על כל עניני היהודים באזור שלזיה עילית.יהודי המקום חויבו להתייצב לעבודת כפייה, ובמרוצת הזמן נשלחו למחנות של עבודת כפייה. על ביצוע גזירה זו הופקד משרד הס"ס לעבודת זרים בשלזיה עילית, הידוע בכינויו "ארגון שמלט". שילוח עובדי הכפייה נעשה בסיוע היודנראט במקום. היודנראט פעל להקמת בתי מלאכה (שופים) שהיו בבעלות גרמנית להעסקת עובדים יהודיים, כדרך הצלה באמצעות עבודה.בתקופה זו חלה התעוררות בפעילות תנועות הנוער. הן עסקו בהוראה כתחליף למערכת החינוך, וכן בהכשרה מקצועית ובהגשת סיוע לנזקקים.ממאי 1942 החלו הגירושים שיעדם היה למחנה אושוויץ. בחודש אוגוסט נקראו כל יהודי סוסנוביץ, וכן יהודי הסביבה, להאסף בככר העיר. לאחר סלקציה שולחו כ- 8,000 יהודים לאושוויץ. תנועות הנוער ניהלו תעמולה נגד התייצבות לגירוש, וניסו לארגן התנגדות מחתרתית, שנתקלה בקשיים רבים עקב היעדר תנאים טופוגרפיים מתאימים, וכן נסיונות לחדור למחתרות אחרות נכשלו.באוגוסט 1943 הוחל בחיסול הגטו. לאחר השילוחים נשארו כ- 1,000 יהודים, שגם הם גורשו בשלב מאוחר לאושוויץ.מבין הצעירים הצליחו מעטים להימלט לסלובקיה ולהונגריה. הרב ר' ישעיהו אנגלרד, רבה של סוסנוביץ, רועה נאמן לעדתו, התמסר בהתלהבות ובמסירות נפש למלאכת הקודש של עזרה והצלה...כשהחלו הגירושים מגיטו סוסנוביץ, דרשו תחילה מן ה"יודנראט" להמציא להם משלוח של אלפיים יהודים. ראש ה"יודנראט" מארין עמד על כך שרבני העיר יסכימו לסידור זה, שלפיו ה"יודנראט" יחבר רשימה של יהודים הנידונים למשלוח מן העיר. לשם כך כינס את רבני העיר ותבע מהם להודיע על הסכמתם. אך הרב ישעיהו אנגלרד קם ופסק באומץ רוח, כי מעשה כזה הוא נגד הדין, ושאסור ליהודים להמציא לשלטון רשימה כזאת. אין להרשות ליהודים להסגיר את אחיהם לידי מרצחים ולדון דיני נפשות, בפרט שהנידונים חפים מכל פשע. מארין נתכעס כעס גדול והחליט לבצע את מזימתו. אך כמעשה נקם נגד הרב, צירף לרשימה את שמו ואת שמות בני משפחתו. אחר כך התחרט על מעשהו, אבל היה מאוחר מדי. כשנתמלאו קרונות המשא של הרכבת אדם רב, ומארין ראה בין המגורשים את הרב, שעמד בין היהודים המצטופפים שם והשמיע באוזניהם דברי ניחומין ובטחון, פקד להוציא את הרב מקרון הרכבת, למען ילך וישוב לביתו.שאלו הרב: "אם אצא מכאן, יצטרך יהודי אחר למלא את מקומי?" "כן" השיב מארין ונעץ מבטו בעדת יהודים המבוהלים. "אם כן, לא אלך" אמר הרב ונדחק לתוך קרון המשא...[יוסף פרידנזון, "אלה אזכרה", כרך ו, ניו יורק תשכ"ה]

צעדת המוות מאת: זלמן גיטלר

עוד בטרם עלה השחר

על חניית הלילה במתבן,

בטרם הפשירה השמש

את צינת הלילה המקפיא

שוב קורבנות אקראי נתפסו

שוב צווחות אימים את השקט פילחו

צעד ועוד צעד

צעד ועוד צעד

הדם והחמצן אוזלים במהירות

הרגליים יגעות, רועדות,

את שלד גופינו הן בקושי נושאות.

רק נעלי העץ הקרועות,

נעלי העץ שמהגוף כה כבדות.

צעד ועוד צעד

צעד ועוד צעד

עוד בטרם הפשיר השלג

גל חדש הצטבר מעליו.

השלג נערם ונערם,

דבק לנעלי העץ וקפא,

עוד משקל לגוף הכחוש.

צעקות הס.ס. בלי הרף נשמעות

מלוות תמיד במכות הגונות

וככה זה נמשך יום אחר יום,

יום אחר יום.

הגוף כבד, קפוא עד כאב

וברוחו אדישות מוחלטת, ייאוש.

הרגליים נגררות, כואבות

ופחד מתמיד מיריות.

צעד ועוד צעד

צעד ועוד צעד,

כל הזמן להיאבק

עם הקור, הגשם,

השלג והרעב.

שום מחשבה לא עניינה אותנו,

גם לא היתה שום אפשרות לחשוב,

ואולי, בעצם, מחשבה אחת כן היתה

סוף החיים—המוות.

מתי...? והיכן...?

לא, לא היתה זו סתם הליכה

אלא הליכה בה נקשרנו למטען,

כמו סוסים היינו

כשלגופנו רתמו עגלות,

עגלות עמוסות במכונות ירייה,

מכוסות בבד קשה.

הכל היה מוכן

בעת הצורך

הן יופעלו נגדנו.

צעד ועוד צעד

צעד ועוד צעד.

שתי אפשרויות היו לנו—

ליפול ארצה באפיסת כוחות

או ליפול מיריות הס.ס.

הגוף כבד, חסר מבע ותחושה,

צעד ועוד צעד

צעד ועוד צעד

וצעד נוסף—אחרון

הצעד של כל כוח הרצון

הצעד אל החיים,

הצעד—אל התקווה.

הוקרא ע"י חנית רייטר-גיטלר, בתם של גוצ'יה איזרלביץ ז"ל מדומברובה וזלמן גיטלר יבדל"א מבנדין, בעצרת הזיכרון של יוצאי זגלמביה במודיעין

ספינת המעפילים "ביריה"

האנייה "ביריה" נועדה להיות ספינת עזר, אשר בקרבת הארץ יועברו אליה מעפילי "הגנה".יצאה ממרסיי ביוני 1946. ב – 30 ביוני נעשתה ההעברה בלב ים, 1000 העולים הצטופפו בספינה הקטנה בתנאים נוראיים, ב – 1 ביולי הגיעה אחר תלאות לנמל חיפה, שם נעצרה. המעפילים הוחזקו בנמל ומאוחר יותר הועברו לעתלית.

הספינה נקראה ע"ש יישוב בגליל אשר נתפס ע"י הבריטים בתחילת 1946. נועדה להיות ספינת עזר, אשר בקרבת הארץ יועברו אליה מעפילי "הגנה" כדי לשחררה לאירופה להפלגה חוזרת.
הספינה נשלחה ממרסיי ביוני 1946 (זמן רב קודם יציאתה של "הגנה"). השתיים נפגשו ב –28 ביוני סמוך לאיים היווניים והפליגו זו בקרבת זו עד ל 100 מייל מחופי הארץ.
ב – 30 ביוני נעשתה ההעברה, 1000 העולים הצטופפו בספינה הקטנה בתנאים נוראיים, נאבקו ביניהם על גישה לאוויר הצח. לא היה מזון ומים. מאוחר יותר נטתה הספינה ומים חדרו לתוכה. קריאות S/O/S נשלחו ומטוסים ומשחתת הגיעו, זיהו אותה ובחרו להתעלם מקיומה.

ב – 1 ביולי הגיעה לנמל חיפה, שם נעצרה. מאחר והיא הגיעה מיד לאחר אירועי "השבת השחורה" היה מחנה עתלית תפוס ע"י עצורים רבים מבני הישוב. הבריטים שיכנו את עצורי ביריה באוניה "מכס נורדאו" שהייתה קשורה לשובר הגלים בחיפה, מאוחר יותר הועברו לעתלית.
י. פ. סטון, סופר אמריקני מפורסם הצטרף להפלגת ההגנה ולקח חלק בסיפור כולו פרסם ספר בשם "במחתרת לא"י" בה תיאר את הסיפור כולו.

מצורף לינק שבו יש פרטים מדוייקים יותר לגבי הספינה "ביריה": http://www.amutayam.org.il/_Uploads/96BIRIA.doc

מפת נדודיה של שרה

זכרונות מהשואה

שרה מספרת שזוועות השואה לא מרפות, לא עוזבות אותה. היא מתעוררת בלילה מהסיוטים בצעקות, מיוזעת.. סיוט אחד שחוזר על עצמו הוא זיכרון מהמחנה גלייביץ', זכרון בו היא עומדת כך שגבה מופנה אל הגדר החשמלית ומנגד עומד מאיים עליה חייל נאצי עם רובה וכלב ציד הנובח נביחות איומות. היא יודעת שאם תצעד אחורה, תתחשמל, ואם תצעד קדימה השומר הנאצי יירה בה (במציאות, החייל הרפה ממנה לבסוף—הוא רק רצה להשתעשע..).

המסר של שרה

שרה מקווה שנשמור על המדינה שלנו, כי למרות כל המריבות וכל הדברים העצובים שלא חלמנו עליהם, אין לנו ארץ אחרת. זהו מקומנו. היא אומרת שתשמור על הארץ הזאת "בעור שיניה". היא מקווה שכל הצעירים יישארו בארץ!