במחנה העבודה גלייביץ', ייצרו גומי סינתטי לטנקים ומטוסים ותחמושת. העבודה הייתה קשה ומפרכת בטמפ' גבוהה מאוד במשך 12 שעות ביממה. לפני המלחמה, נהגו להביא אפריקאים שיעבדו במפעלים כאלו כי האמינו שרק הם יכולים לעמוד בחום. בזמן המלחמה, נתנו לילדות קטנות ועדינות לעבוד שם.
שרה נדרשה להיות מאוד אחראית ולעבוד בדייקנות. העובדים עבדו 6 ימים בשבוע. העבודה במפעל הייתה מאוד מלכלכת ("המון פיח")ולכן ביום השביעי הבנות התקלחו בתוך דלי עם משחה שכיום משמשת צַבַעִים. הן רחצו אחת את השנייה.
לאחר כמה חודשים, המחנה נהפך למחנה ריכוז. גלייביץ' היה לאחד ממחנות המשנה של אושוויץ-בירקנאו. שרה זוכרת שלאחר משמרת לילה במפעל לתחמושת, האוקראינים לקחו אותן לצריף נטוש, הפשיטו אותן, גילחו את כל גופן, וזרקו להם תחתונים, גופיה, ומדי פסים (גזלו מהם צלם אנוש) וכל זאת תוך השפלה איומה. האוקראינים שעשו זאת היו יושבי המחנה בעצמם, אך הם נהנו מעבודה נוראה זו. אז, גם צרבו את המספר על זרועם.
בגלייביץ', ההשכמה הייתה מוקדמת—בד"כ ב-5 בבוקר. היה מסדר אכזרי כל בוקר אשר היה מלווה בצעקות ומכות כי תמיד מישהו היה חסר (מתו במשך הלילה). שרה מוסיפה בציניות: "אהבו אותנו. בדקו שלא הלכנו לאיבוד".
"אני לא יודעת מה החזיק אותנו"
שרה מספרת שבסלקציות היא הייתה צריכה להעמיד פנים שהיא יותר מבוגרת וחזקה כדי להינצל מהשמדה. זה היווה ניגוד מוחלט לילדותה בתור בת הזקונים המפונקת.
היהודים כינו את דוד המים "זיעה של כושי" כי המים היו מלוכלכים (ההומור עזר להם להתמודד). במחנה, היהודים גוועו ברעב משום שקיבלו רק 100 גרם לחם ליום וקצת מרק עם ירקות. בתור למרק, השתדלו לחכות לסוף התור כדי לקבל מרק יותר סמיך, אבל תמיד היה סיכוי שהמרק ייגמר.
במהלך עבודתה, נשפך עליה עודף הזפת (שהיה צריך להוציא). היא נכוותה מהזפת הרותחת, אך לא הלכה לחדר החולים לקבל טיפול כי פחדה שיקבעו כי איננה כשירה לעבודה..
היא נכוותה מהזפת הרותחת, אך לא הלכה לחדר החולים לקבל טיפול כי פחדה שיקבעו כי איננה כשירה לעבודה...
תחילה, שרה יכלה לשלוח גלויות להוריה אחת לשבוע בגרמנית אשר היו בגטו סוסנוביץ'. לפעמים, הפועלים הפולנים זרקו להם חתיכות עיתונים מאחורי הגדר. במחנה, שרה שמעה על חיסול הגטו (הפולנים צעקו להם מהגדר) אשר התרחש ב-9 באב 1943...אחיותיה הגדולות ומשפחותיהן ניספו כשנה לפני כן.
במחנה, לתחושותיה של שרה היו עליות ומורדות. לפעמים, הייתה תקווה שישתחררו והיא תשרוד את הסיוט ולפעמים הייאוש גבר עליה. הגרמנים היכו את האסירים.
שרה ראתה כמה בנות קופצות אל מותן מהקומה השלישית. היא זוכרת אחת מהן—קטנטונת חמודה בשם בלה
בנוסף, היו כאלה שחישמלו את עצמם בגדר החשמלית. הממונים הישירים על הנשים היו בעצם "נשים א-כ-ז-ר-י-ו-ת". האוקראינים גם כן היו שותפים לזוועות.
חבוי בין הרוע הנאצי, היה "מלאך" אחד מבין האחראים הגרמנים בשם ארנולד לרקה. כאשר שרה עבדה במפעל הגומי הסינתטי במשך מספר שנים, לרקה היה עובר כל שעה לבדוק את הטמפרטורה והדוח"ות שהבנות העובדות כתבו. הוא היה מזהיר אותן כשבאים הממונים הגרמנים האחרים. כשאלה היו מגיעים, היה צועק עליהן תוך קריצת עין. כאשר שמעו על חיסול הגטו ושרה הבינה שמשפחתה איננה, לרקה אמר לה לא לאבד תקווה: "איבדת תקווה, איבדת הכל". שרה מאמינה כי הוא ראוי להיות חסיד אומות עולם, אך הוא לא אותר לאחר המלחמה. היא מניחה שהוא נהרג בידי הנאצים.
חבוי בין הרוע הנאצי, היה "מלאך" אחד בשם ארנולד לרקה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה