ביולי 1946, שרה ואליעזר עלו על ספינת המעפילים "ביריה"—ספינת דייגים טורקית קטנטונת שבה חלק מהמעפילים ישבו עם הרגליים במים. היו על הספינה כמה מאות מעפילים. מפקד הספינה היה בצלאל דרורי, חבר בפלי"מ. הוא התגורר ברחוב מכבי ברעננה. שרה זוכרת בגיחוך שבמהלך ההפלגה, ילקוטה המלא בפריטים יקרים ללבה שקנתה במרסיי נפל למים לאכזבתה.
בהתקרבם לחופי הארץ, הבריטים תפסו אותם והם נשלחו למחנה העצורים בעתלית. אולם שרה מעולם לא הגיעה לעתלית. בעלה הגיע לנמל והראה לבריטים את תעודת נישואיהם אך שרה לא רצתה לרדת בלי אחיה אליעזר. בעלה של שרה יהושע וחברו יעצו לאליעזר לקחת סיגריה והפנו אותו לשומר שידעו שאינו מעשן כדי לבקש אש בערבית. כמובן שלשומר לא היה אש אז אליעזר פשוט יצא החוצה "לחפש אש"... כעת, כשאליעזר כבר משוחרר שרה גם הסכימה לרדת מהאניה. שרה ואחיה הלכו למשרדי היישוב בנמל חיפה, קיבלו חיסונים ורוססו נגד מחלות.
מסמך של מח' הבריאות פלסטינה המעיד על החיסונים ששרה קיבלה עם הגעתה לארץ
אח"כ נסעו למגדיאל (כיום הוד השרון) ופגשו סוף סוף את אחותה חיה. ההתרגשות הייתה רבה: "שתינו בכינו, לא היה אפשר להוציא מילה"...זה היה ביולי 1946, כשנה לאחר סיום המלחמה.
"שתינו בכינו. לא היה אפשר להוציא מילה"
כעבור שנה מעלייתה של שרה ארצה, אחיה יעקב עלה ארצה גם כן משוודיה..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה