צעדת המוות מאת: זלמן גיטלר

עוד בטרם עלה השחר

על חניית הלילה במתבן,

בטרם הפשירה השמש

את צינת הלילה המקפיא

שוב קורבנות אקראי נתפסו

שוב צווחות אימים את השקט פילחו

צעד ועוד צעד

צעד ועוד צעד

הדם והחמצן אוזלים במהירות

הרגליים יגעות, רועדות,

את שלד גופינו הן בקושי נושאות.

רק נעלי העץ הקרועות,

נעלי העץ שמהגוף כה כבדות.

צעד ועוד צעד

צעד ועוד צעד

עוד בטרם הפשיר השלג

גל חדש הצטבר מעליו.

השלג נערם ונערם,

דבק לנעלי העץ וקפא,

עוד משקל לגוף הכחוש.

צעקות הס.ס. בלי הרף נשמעות

מלוות תמיד במכות הגונות

וככה זה נמשך יום אחר יום,

יום אחר יום.

הגוף כבד, קפוא עד כאב

וברוחו אדישות מוחלטת, ייאוש.

הרגליים נגררות, כואבות

ופחד מתמיד מיריות.

צעד ועוד צעד

צעד ועוד צעד,

כל הזמן להיאבק

עם הקור, הגשם,

השלג והרעב.

שום מחשבה לא עניינה אותנו,

גם לא היתה שום אפשרות לחשוב,

ואולי, בעצם, מחשבה אחת כן היתה

סוף החיים—המוות.

מתי...? והיכן...?

לא, לא היתה זו סתם הליכה

אלא הליכה בה נקשרנו למטען,

כמו סוסים היינו

כשלגופנו רתמו עגלות,

עגלות עמוסות במכונות ירייה,

מכוסות בבד קשה.

הכל היה מוכן

בעת הצורך

הן יופעלו נגדנו.

צעד ועוד צעד

צעד ועוד צעד.

שתי אפשרויות היו לנו—

ליפול ארצה באפיסת כוחות

או ליפול מיריות הס.ס.

הגוף כבד, חסר מבע ותחושה,

צעד ועוד צעד

צעד ועוד צעד

וצעד נוסף—אחרון

הצעד של כל כוח הרצון

הצעד אל החיים,

הצעד—אל התקווה.

הוקרא ע"י חנית רייטר-גיטלר, בתם של גוצ'יה איזרלביץ ז"ל מדומברובה וזלמן גיטלר יבדל"א מבנדין, בעצרת הזיכרון של יוצאי זגלמביה במודיעין