סיום המלחמה

הרוסים היו כבר מאוד קרובים כאשר אחרוני השומרים הגרמנים ברחו ונטשו את היהודים בקרחת יער צפונית לברלין.

שרה הייתה חופשייה לראשונה מזה 6 שנים! איזו הקלה היא חשה!

היא הייתה מאוד חלשה. היא שקלה בסה"כ 28 ק"ג והייתה חולה.

"אחרי השחרור היא שקלה בסה"כ 28 ק"ג"

היא זוכרת שהיא ועוד 5 בנות התחילו לנדוד וראו מדורה קטנה ומסביבה ישבו פולנים (כי הרי הגרמנים גייסו גם פולנים לעבודה, אם כי תחת משטר הרבה פחות נוקשה—הם לא היו במחנות סגורים). כשראו אותן, קראו: "תיראו איזה עבודה היטלר עשה אם הם עוד פה". ככה הם דיברו על "השלדים" שהן היו (אף על פי כן, היה אחד שהשתיק את האחרים ואמר להן להתקרב). גם כששרה התאוששה קצת מהמלחמה וחזרה לעיר מוצאה בפולין, גישה דומה חיכתה לה שם.

"תיראו איזו עבודה היטלר עשה אם הם עוד פה"

שרה מסבירה שלאחר המלחמה, "ארבעת הגדולים" (ארה"ב, רוסיה, צרפת ובריטניה) ישבו בדרום גרמניה ודנו בחלוקת גרמניה ביניהם. הרוסים, אשר פיגרו אחר הגרמנים מבחינה טכנולוגית, ועדיין לא סיכמו את פרטי החלוקה, ביקשו להעביר כמה שיותר טכנולוגיה גרמנית לרוסיה, ולכן פירקו מפעלים שלמים והעבירו אותם לרוסיה. לכן, הם העסיקו את היהודים המשוחררים במפעלים אלו. הם אמרו להם: "שש שנים עבדתם עבור הגרמנים, בואו תעבדו פה." הרוסים העסיקו את שרה ואת ארבעת חברותיה במפעל של הגומי הסינתטי. הם נתנו להם בית גרמני נטוש ואוכל מהמטבח הצבאי, וכך הן עזרו בפירוק המפעלים, אריזת החלקים ושליחתם מזרחה.

אולם, הרוסים התייחסו אל הבנות רע. שרה הייתה עדה למקרה בו הרוסים חטפו כמה נשים גרמניות, אנסו אותן אחת אחת, ואז ירו בהן.

כל ערב, שרה וחברותיה חסמו את הדלת כי הן שמעו את החיילים הרוסיים נוקשים על דלתן ופחדו מהתנפלויותיהם. היא התפלאה איך אפשר לחשוק בבנות כאלו כחושות.

לילה אחד, דפק על דלתן חייל רוסי "נמוך כזה, ג'ינג'י עם זקן" אשר היה יותר מבוגר—בן כ-40—אשר פנה אליהן ביידיש: "ילדות, ילדות אל תפחדו, אני בלילה אסתובב פה ואשמור עליכן"—הוא ידע שהן מפחדות. חייל זה היה הספר של הגדוד והוא התיידד אתן בזמן שהן שהו שם. הוא היה מגיע מדי פעם ושופך את לבו: סיפר להן על אשתו ובנותיו אשר בסטלינגרד (אחת החזיתות)—והוא לא ידע מה עלה בגורלן. הוא ביקש מהן לא לדבר אתו ביידיש בנוכחות חיילים אחרים כדי שלא ידעו שהוא יהודי. אז שרה התפכחה מאשליית האידיאלים של הקומוניזם על שוויון בין כולם.