אחרי המלחמה: מפולין לבלגיה ועד צרפת

לאחר המלחמה, שרה חזרה לעיר מוצאה סוסנוביץ' כדי למצוא את אחיה. רוב העיירה נשארה עומדת על כנה. כשהגיעה, כאמור, היו צפויות לשרה קריאות גנאי אנטישמיות.

בפולין, התארגנה קהילה יהודית במרתף. כל אחד הציג את עצמו ולאן מועדות פניו. שם נודע לשרה שאחיה אליעזר חיפש אותה, אך נאמר לו שהיא קפצה מהרכבת אל מותה (היא אכן ניסתה לקפוץ, אך ברגע האחרון משכוה פנימה). נאמר לה שאחיה בבלגיה, והיא החליטה לנסוע אליו.

בדרכה לבלגיה, שרה עברה במחנה ברגן-בלזן וגילתה שאחיה יעקב נשלח משם לשוודיה יחד עם קבוצת חולים ע"י הצלב האדום לאחר המלחמה. שרה נסעה לנמל הצפוני בגרמניה ליבק כדי לעלות על אניה לשוודיה, אך גירשו אותה במכות כי לא היה עליה כסף או דרכון או תעודה מזהה. היא עשתה זאת כי היא רצתה להגיע לאחיה. לא היה לה מה להפסיד .

לאחר מכן, שרה חזרה לברגן בלזן ושם שהתה ביום כיפור, 1945.

"את יום כיפור ההוא ב-1945 בברגן בלזן באולם הקולנוע של הס.ס. לעולם לא אשכח", מספרת שרה. "תפילת הקדיש נמשכה שעות כי כולנו אמרנו קדיש. הרב שניהל את התפילה היה יהודי אנגלי שהיה רב צבאי של הבריטים. אותו רב ראשי כעבור חצי שנה חיתן אותי עם בעלי".

שרה המשיכה מערבה לכיוון הגבול הבלגי, שם היו הבריטים. הם התירו לה לעבור רק משום שאמרה להם שהיא ילידת בלגיה. היא עלתה על חשמלית לבריסל (שם נאמר לה שאחיה נמצא). היא שמעה יידיש ברחוב וגילתה שהפליטים נפגשים במועדון בפלאץ דארופ אשר היה במרתף כלשהו. שרה הציגה את עצמה כאחות של אליעזר, והסובבים קראו: "הו את חיה!" והפגישו אותו עמה. איזו שמחה גדולה הייתה זו עבורה. זה היה בערך בנובמבר 1945.

שרה התנדבה קצת ואליעזר התחיל לעבוד ברפדות (הוא רצה לרכוש מקצוע לקראת העלייה לארץ) כדי לפרנס אותם. הם לא רצו ללכת לג'וינט כדי לבקש עזרה כספית ("כאלה אנחנו, נו...") או להצטרף לתנועה היהודית "בונד" כי היא הייתה אנטי-ציונית.

אליעזר סיפר לשרה על חייל בריגדה שהיה שם אשר הכיר את אחותם חיה אשר גרה במגדיאל בא"י. בחנוכה, 1945 , חיילי הבריגדה הזמינו אותם למסיבת חנוכה, ושם פגשה שרה את אותו חייל—בעלה לעתיד!!1

יום לפני ערב ליל הסדר 1946, שבעה חודשים לאחר שהרב ברודי נשא את תפילת הקדיש ביום כיפור בברגן בלזן, הוא חיתן את שרה ברוקנר עם יהושע ריזנבך בבית הכנסת העתיק באנטוורפן. יהושע ריזנבך היה חבר אצ"ל, יליד כפ"ס אשר הגיע לבלגיה במסגרת שירותו בבריגדה היהודית. שרה נזכרת ששמעה את הסירים שנטבלים בחצר במים רותחים כדי להכשירם לפסח.

שרה ויהושע ריזנבך. התמונה מצולמת בבריסל, בלגיה

שרה תמיד ידעה שבכוונתה לעלות לארץ. זה היה טבעי עבורה—הרי היא באה מבית ציוני ושלושה מאחיה עלו כבר ארצה. הבריגדה ריכזה את היהודים בקבוצות בחשאי כדי להעלותם לארץ מבלי שהבריטים ידעו. הם היו במחנה וחיכו לעלייה ב'. הבריגדה החלה בהעברתם למרסיי, צרפת. שרה זוכרת שליל הסדר היה ביער קפלנבוש שעל גבול הולנד-בלגיה. היא נזכרת שהיא השתכרה קצת ושרה את הקושיות. זה היה נחמד אחרי כ"כ הרבה שנים שלא חגגה. אחרי הכל היא הייתה נשואה טרייה ובעלה חזר לא"י עם הגדוד.

הקבוצה שהתה בארמון עם חצר שהבלגים החרימו ממשתפי פעולה של הגרמנים (קוויזלינג) ושהושכר ע"י הסוכנות היהודית.

כעבור חודש חודשיים, השטח היה פנוי והקבוצה הועברה לכיוון מרסיי במשאיות צבאיות של האנגלים.

הקבוצה עוכבה בעיירה ליד מרסיי למשך כמה חודשים בגלל שהלשינו עליהם.

לבסוף, הגיעו שרה ואליעזר למרסיי עם הקבוצה למרסיי, צרפת. הם התגוררו שם במשך כ-3 חודשים עד לעלייה. שרה התנדבה בבית יתומים יהודיים אשר היו בהם ילדים בני 5 ו-6 שניצלו במלחמה בזכות העובדה שהוריהם החביאו אותם במנזרים. במרסיי, היהודים ערכו תרגילי הכנה לקראת העלייה כל לילה ולמדו גם עברית. לבסוף, ביולי 1946, בגיל 21, שרה ריזנבך עלתה ארצה.